בית המשפט דחה תביעה הנוגעת לרשלנות רפואית, שהוגשה על ידי אישה שסמוך ללידת בנה נאלץ בית החולים לכרות את רחמה, בעוד היא מורדמת, על מנת להציל את חייה. גובה התביעה לפיצויים עמד על 800 אלף שקלים.
התובעת (ילידת 1977) הגיעה ב-2007 לבית החולים הלל-יפה בחדרה כשהיא מדממת בשבוע ה- 31 להריונה ולפני לידה רביעית. בקבלתה נמצא צוואר רחם פעור ל- 5 ס"מ, והיתה היפרדות חלקית של השליה. בשל מצבה הוחלט מיד על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף.
התובעת הוחתמה על טופס הסכמה להרדמה ועל טופס הסכמה לניתוח קיסרי, הורדמה ובוצע ניתוח קיסרי. במהלך הניתוח חולץ תינוק בריא ושלם במשקל 1.3 ק"ג, אולם מיד לאחר סגירת הבטן ובביקורת לאחר הניתוח נצפה דימום וגינאלי רב עם קרישים. הוחלט על פתיחת הבטן בשנית, כשהתובעת עדיין מורדמת, ואז נצפה כי הסגמנט התחתון האחורי של הרחם בולט ודק מאד עם סימנים של שליה נעוצה באותו אזור. לאחר שיחה והסבר עם בעלה הוחלט על הצורך בכריתת הרחם לשם הצלת חיי היולדת.
היולדת טענה כי במקרה שלה לא דובר בשליה נעוצה אלא בקרע ברחם, שלא נצפה על ידי רופאי בית החולים לפני סגירת הבטן לאחר הניתוח הראשון, והוא מקור הדימום. לדבריה, לו היה הקרע מאובחן על ידי הרופאים המנתחים מיד בתום הניתוח הראשון, הם היו תופרים אותו, היה נעצר הדימום, וכך רחמה היה ניצל. לכן, טוענת היולדת, אי אבחון הקרע ברחם ותפירתו, שהוביל לכריתת רחמה, מהווה מחדל מצד הרופאים המנתחים העולה כדי רשלנות.
עוד היא טענה כי לפני עריכת הניתוח הראשון, הרופאים לא אמרו לה כי קיים סיכון לכריתת הרחם, ולא קיבלו הסכמתה או הסכמת בעלה לכך. לטענתה נגרם לה נזק נפשי רב כתוצאה מכריתת הרחם, ומומחה מטעמה קבע כי נותרה לה כתוצאה מהכריתה נכות צמיתה בשיעור של 30%.
משרד הבריאות טען מנגד כי לא היה מנוס אלא לכרות את הרחם על מנת להציל את היולדת, שאיבדה כמויות רבות של דם. לפני הרדמתה בניתוח הראשון הובהר לה כי ישנם סיכונים הנובעים מהניתוח הקיסרי, וביניהם פגיעה ברחם עד כדי כריתתו, כפי שהדבר אף נרשם בטופס ההסכמה לניתוח הקיסרי עליו חתמה.
היולדת נבדקה מטעם משרד הבריאות על ידי מומחה פסיכיאטרי, ד"ר עמיקם טל, שקבע לה נכות זמנית בשיעור של 10% למשך 3 שנים ממועד כתיבת חוות דעתו. לאחר מכן, אם תטופל בצורה מתאימה, הנכות תפחת ל- 5% ולבסוף תעמוד על 2.5% לצמיתות.
על כן טען משרד הבריאות כי יש לדחות התביעה על כל מרכיביה, ולחלופין לפסוק פיצויים בגובה 70 אלף שקלים בגין כאב וסבל.
בית המשפט שוכנע שהדרך היחידה לעצור את הדימום היתה על ידי כריתת הרחם, כפעולת מצילת חיים, ודחה את התביעה.
נקבע כי אמנם חתימת היולדת על טופס ההסכמה אינה מעידה קריאתו במלואו, אך בכל זאת יש לו תוקף משפטי היות שניתנה לה הזדמנות לקרוא אותו.
עוד נקבע, כי לא ניתן היה לקבל את הסכמה לכריתת הרחם, אך בעלה לא התנגד לביצוע הניתוח ומכאן שאין מדובר במצב של חוסר הסכמה מוחלט.
בית המשפט ציין כי די בכך שהיולדת עודכנה בדבר מצבה החמור לפני הניתוח, רמת דחיפותו, חשיבותו והסיכונים העיקריים שהניתוח טומן בחובו, כגון פגיעה באיברים פנימיים לרבות ברחם.
0