לאחרונה בית המשפט העליון דן במספר סוגיות בנושא חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. באחד המקרים, בית המשפט העליון פסק דין אשר דן במקרה בו מעסיקו של עובד זר, אפשר לעובד לנהוג בטרקטור ("כלי רכב מנועי" כמשמעות החוק), זאת מבלי לוודא כראוי האם ברשותו רישיון נהיגה תקף. בנסיבות העניין, בעת שהעובד הזר נהג בטרקטור אירעה תאונת דרכים, בה נפגעו מספר נוסעים נוספים. אולם בדיעבד התברר כי לא היה ברשות העובד הזר רישיון נהיגה תקף. בית המשפט קבע כי על המעסיק לשפות את "קרנית" – הקרן לנפגעי תאונות דרכים, אשר שילמה פיצויים לנפגעים בתאונה בפועל.
בהעדר כללים קשיחים
בית המשפט ציין, כי מכוח הוראות סעיף 7(6) לחוק, ניתן ללמוד, כי אדם אשר התיר שימוש למי שאין ברשותו רישיון נהיגה בר תוקף, נשללת זכותו כנפגע גוף בתאונה לפיצוי, ומלמדת על יסוד של אשם המוטל עליו. עוד ציין בית המשפט כי בשילוב עם הוראות סעיף 9(א)(1) לחוק, הקובע את כללי זכות החזרה העומדת לזכות קרנית כלפי האדם אשר התיר את השימוש ברכב, כי זכות החזרה מותנית בכך שמי שהתיר את השימוש, פעל בדרך שטבועה בה יסוד של אשם, וכי ידע או שהיה עליו לדעת כי הנהג בפועל אינו מבוטח על פי הפוליסה שהוצאה לכלי הרכב. בית המשפט ציטט מפסק דין שניתן זה מכבר, שם נפסק, כי "יסוד האשם, אשר מצדיק את הפקעת זכותו לפיצויים של מתיר השימוש ברכב שלא דאג לביטוח, הוא אשר מצדיק גם את קיומה של זכות החזרה כלפיו". במקרה דנן, בית המשפט העליון לא קיבל את טענת המעביד, כי בתי המשפט השלום והמחוזי קבעו סטנדרט זהירות שונה רק משום שדובר בעובד זר וברישיון נהיגה שנכתב בשפה זרה. בית המשפט לא קבע כללים קשיחים שיוכלו להוות כמבחן להחלה בכל מקרה ומקרה. לסיכום, בית המשפט פסק, כי הפקדת כלי רכב מסוכן על ידי המעביד, ללא שהמעביד ביצע פעולות לבדיקת רישיונו של העובד הזר ואף תרגומו ככל שצריך, יש בה כדי לאפשר ל"קרנית" לחזור אל המעביד.
האם הרכב שינה את ייעודו המקורי?
בעניין נוסף אשר הונח לפתחו של בית המשפט העליון, נדונה פגיעה של מבנה נייד באדם, שנהרג כתוצאה מהפגיעה. המבנה הנייד נפל על המנוח לאחר שהורם על ידי עגורן שהותקן בארגז המשאית באופן קבוע. באותו מקרה, העגורן שימש לפריקת משטחי ריצוף, אולם המנוח ניסה להעביר באמצעות המנוף את המבנה הנייד העשוי בטון, כאשר נפילת אותו מבנה גרמה למותו. בית המשפט נדרש לשאלה, האם המקרה עונה על הגדרת המונח "דרכי שימוש ברכב מנועי" על פי החוק, וזאת מכוח אחת החזקות המרבות שעניינה ניצול הכוח המכני ברכב, הקובעת כי "…מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי…", ובמקרה זה עיקר הדיון נסוב סביב החריג לקיום החזקה המרבה – האם בעת התאונה שינה הרכב את ייעודו המקורי. כלומר, מדובר בחזקה מרבה אשר מכניסה אירוע להגדרת המונח "תאונת דרכים" על פי החוק, למרות שבזמן האירוע לא נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה, ובלבד שבעת התאונה לא שינה הרכב את ייעודו האחר המקורי (אותו ייעוד שאינו למטרות תחבורה). בית המשפט קבע כי יש לבחון את הייעוד הלא תעבורתי של הרכב עליו הורכב העגורן, ואת השימושים המקוריים שלשמם הותקן העגורן. אולם נפסק, כי "אילתור מהותי" מלמד על שינוי מן הייעוד המקורי. יתירה מכך קבע בית המשפט העליון, כי שימוש רשלני ברכב, כשלעצמו, אינו משנה את הייעוד המקורי. לדברי בית המשפט, ביישום החזקה המרבה יש להכווין להתנהגות ראויה שלא תעודד ניצול של כלי רכב למטרות לא תחבורתיות שסיכון כבד בצדם.
שאלה של נוכחות
בית משפט השלום נדרש לדון לאחרונה בדרישה לפיצוי נהג שצפה במות אדם, אשר היה מעורב עימו בתאונת דרכים, מבלי שתגרם לו פגיעת גוף כלשהי. בנסיבות התביעה, עמד רכבו של הנפגע בצומת, בהמתנה לאור ירוק ברמזור, ובעודו ממתין פגע אוטובוס זעיר (אשר נמלט מכוחות המשטרה) ברכב המנוח. מעוצמת הפגיעה, נהדף רכבו של המנוח אל עבר עמוד תאורה, והמנוח הועף מרכבו, פגע בחזית רכבו של הנפגע, וכתוצאה מהפגיעה נהרג המנוח, וגופתו הוטלה לצד רכבו של הנפגע (להלן: "התאונה"). בית המשפט נדרש לדון באבחנה בין "ניזוק ישיר/עיקרי" לבין "ניזוק משנה/עקיף" על פי חוק הפלת"ד. לדברי בית המשפט, הכרה בעוברי אורח כנפגעים משניים בתאונת דרכים, עשויה לגרום לריבוי תביעות, לרבות תביעות כוזבות, ולהרחבת מעגל האחריות של חברות הביטוח כלפי הנחשפים למראות בתאונות דרכים בהן לא היו מעורבים.
הפסיקה אף קבעה, לדברי בית המשפט, הגדרות וגבולות ברורים להבחנה בין נפגע עיקרי לבין נפגע משנה, כך ששאלת נוכחות הנפגע בזירת האירוע והמגע הישיר בינו לבין הפוגע, לא תכריע את הכף, כי אם יש לבחון האם הנפגע נמצא ב"תחום הסכנה הפיזית".
בית המשפט פסק כי נזקיו הנפשיים של הנפגע, שנגרמו לו לאחר שיצא מרכבו וראה את המנוח מוטל על צד הדרך, נגרמו לו כ"נפגע עיקרי", שכן יציאתו של הנפגע מהרכב, בסמוך לאחר קרות התאונה, או אז ראה את גופת המנוח מוטלת לצד רכבו, הייתה בשל אי היכולת להמשיך בנסיעה, ועל כן, מדובר ב"שימוש", כהגדרתו בחוק הפלת"ד, שעשה ברכב.
מטרות החוק: פרשנות חדשה של המחוקק בפתח
לאחרונה ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את טיוטת תזכיר החוק לתיקון פרק ההגדרות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, זאת במטרה לצמצם את ההתדיינויות המרובות בשאלה המשפטית האם אירוע מסוים, שארע תוך שימוש בכלי רכב מסוג זה או אחר, מהווה "תאונת דרכים" לצורך החוק, ואם לאו.
לדברי ההסבר שצורפו להצעה, דיונים שגרמו לעלויות רבות, ניצול משאבים רבים, עומס על בתי המשפט, ועיכוב בקבלת הפיצויים לנפגעים הזכאים על פי החוק, שלא בהתאם למטרת החוק עם חקיקתו בשנת 1975, להעניק פיצוי מהיר לכל נפגע ללא צורך בהוכחת אשם.
על פי תזכיר החוק הנ"ל, מוצע להותיר על כנו רק את ההגדרה הבסיסית למונח "תאונת דרכים" על פי החוק הקיים (קרי, השימוש הטבעי ברכב), ולהוציא ממנה את שלוש החזקות המרבות, לפיהן פוצו נפגעים על פי החוק גם בשל: ההתפוצצות או התלקחות, חנייה אסורה וניצול הכוח המכני של כלי הרכב.
בהצעה מוצע להבהיר כי הפוגע במתכוון באמצעות רכב, הקורבן המיועד באירוע מכוון והאדם הנפגע במתכוון מהשימוש בכלי רכב (כגון במקרה של התאבדות), לא יהיו זכאים לפיצויים על פי החוק (על ידי מחיקת החזקה הממעטת למונח "תאונת דרכים", והוספתה להגדרת "נפגע"), כך שהם (או עזבונם) יפוצו שלא דרך הפלת"ד, אם בכלל.
תזכיר החוק מוציא מהגדרת המונח "רכב" כלי רכב שאין בהם סיכון תחבורתי של ממש. אולם, על פי תזכיר החוק, מוצע להסמיך את שר המשפטים לשנות מעת לעת את רשימת כלי הרכב שפגיעת נוסעיהם תוכר על פי חוק הפלת"ד, בהתאם להתפתחות הטכנולוגית בפועל.
בנוסף מוצע במסגרת תזכיר החוק לקבוע שתי מדרגות פיצויים בגין נזקים לא ממוניים – קרי, לניזוק אשר נגרמה לו נכות למעלה משיעור 10%, תקרת פיצוי בסכום של 300,000 שקלים, ולהשאיר על כנה את סכום הפיצוי עבור ניזוק אשר נגרמה לו נכות עד לשיעור 10%, בסכום של כ-150,000 שקלים.
עו"ד ג'ון גבע, היועץ המשפטי של לשכת סוכני הביטוח בישראל.
המאמר פורסם לראשונה במגזין A יולי 2012.
0