חייזר ממאדים שהיה נקלע אתמול לכדור הארץ וקורא את הכתבה על סגירת התיק של רועי ורמוס, לשעבר מנכ"ל בית ההשקעות פסגות, היה יכול לחשוב שמדובר בעבריין מניפולטור ומתוחכם, נמלט מאימת הדין ו"קנה את חרותו" בתשלום קנס.
אך לא כך הם פני הדברים, וראויה היתה הכותרת: "הפרקליטות יצאה בזול – רועי ורמוס התחייב שלא להגיש תביעה נזיקית נגד המדינה". למעשה, כולנו יצאנו בזול, כי אם היתה מוגשת ומתקבלת תביעה כזאת כל אחד מאיתנו כמשלם מיסים, היה שותף בתשלום הפיצוי.
הענישה במשפט הפלילי מנומקת באמצעות 4 תיאוריות שונות: גמול, הרתעה, מניעה ושיקום. אלא שענישה פלילית צריכה לבוא לאחר הרשעה בדין, שראשיתה העמדה לדין. במקרה של ורמוס התהפכו היוצרות: קודם מענישים ולאחר מכן סוגרים את התיק בלי העמדה לדין.
העונש התחיל בחיוב בית ההשקעות פסגות לפטר את ורמוס ואת שי ירון, לשעבר מנכ"ל פסגות ניירות ערך, מתפקידיהם הבכירים. זאת, למעלה משנתיים לפני שהוחלט שלא להגיש כתבי אישום ולסגור את תיקי החקירה.
בנוסף נמנעה מורמוס וירון האפשרות למלא תפקיד בכיר בגוף מוסדי כל עוד נמשכת החקירה. האיסור אמנם לא נקבע בכתובים, אך נסו לקבל מאגף שוק ההון אישור למינוי כנושא משרה בתקופה בה פתוח נגדכם תיק חקירה פלילי. בנוסף לכל אלה נאלצו השניים לספוג הוצאות משפטיות אישיות לצד מחיר אישי ומשפחתי כבד.
ולסיום סיומת – קנס בסך חצי מיליון שקלים. על מה? על כך שהתחייב שלא לתבוע את המדינה? אם ורמוס לא נהג כשורה, מדוע לאפשר לו לכהן כנושא משרה בחנות מכולת, שלא לומר בגוף מוסדי המחייב מידה מוגברת של אמון ויושרה? ומה בנוגע לשי ירון? התיק שלו נסגר אף ללא קנס. האם גם הוא נדרש לחתום על התחייבות שלא לתבוע את המדינה?
גם במערכות שלטון ומערכות ציבוריות חשובות עשייה מלווה לעתים בטעויות ובשיקול דעת מוטעה. לצערי, במדינה בה האגו חוגג, צריך מידה לא מועטה של גדלות על מנת להודות בטעות ולעשות קודם כל את הדבר הפשוט וההומני ביותר במקרה שכזה – לקחת אחריות. כאשר מדובר במערכת שלמה ובאגו מצרפי של אנשים רבים, בהם רשות ני"ע והפרקליטות, המשימה הופכת למורכבת אף יותר.
שאפו רועי, שאפו שי ובהצלחה!