בית המשפט העליון ביטל היום (ד') בהכרעה דרמטית את הלכת פיקאלי וקבע כי אי עמידה במגבלת גיל הקבועה בפוליסת ביטוח רכב איננה מהווה "החמרת סיכון" במובנו של חוק חוזה הביטוח המזכה בתגמולי ביטוח חלקיים, אלא תוביל לשלילת הכיסוי הביטוחי.
במסגרת דיון נוסף בפסק דין פיקאלי, נדונה השאלה לגבי מקרה בו נוהג אדם ברכב ואיננו עומד במגבלת גיל הנהג בפוליסה, כאשר במהלך הנהיגה נגרם נזק לרכב זה או לרכב אחר. בית המשפט העליון ביטל את פסיקתו הקודמת והחליט בדעת רוב, כי אין מדובר בהחמרת סיכון בלבד, דבר המוביל לקבלת תגמולי ביטוח מופחתים לנהג, אלא יישלל הכיסוי הביטוי לחלוטין. ההחלטה על דיון נוסף התקבלה בעקבות בקשה שהגישו הכשרה והיועץ המשפטי לממשלה בחודש אוגוסט שעבר.
ההחלטה הגיעה לאחר שבדעת רוב בפסק הדין בערעור (השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף), נקבע כי אי עמידה במגבלת הגיל מהווה החמרת סיכון, שחל לגביה הסדר הפיצוי היחסי הקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, כך שהמבוטח יקבל תגמולי ביטוח חלקיים, המשקפים את הפער בין מחיר הפוליסה הכוללת הגבלת גיל, לפוליסה שאינה כוללת הגבלה כזו.
לעומתם, בדעת המיעוט סבר השופט יצחק עמית כי אי העמידה במגבלת הגיל איננה בגדר החמרת סיכון, ולכן תוצאתה היא שלילת הכיסוי הביטוחי. אולם, כאמור, בדיון נוסף בהחלטה, דעת הרוב הפכה את ההלכה שנקבעה בפסק הדין בערעור וקבעה כי אי עמידה במגבלת גיל שוללת את הכיסוי הביטוחי ואינה מהווה "החמרת סיכון" כמשמעה בחוק חוזה הביטוח.
"פסק הדין של פיקאלי יביא להתייקרות תעריפי הביטוח"
עורכי הדין ג'ון גבע ושלומי הדר התייחסו לפסיקה והסבירו כי בניגוד לטענת חברת הביטוח, כי פסק הדין של פיקאלי יביא להתייקרות תעריפי הביטוח, הרי שעל אף אימוצו, המצב כיום הפוך והפרמיות בביטוח הרכב דווקא ירדו.
"זאת ועוד, במאות פסקי דין שניתנו סביב סוגיה זו נרשמה תמיכת שופטים רבים בהלכת פיקאלי שכעת בוטלה למרות דעת מיעוט מנומקת שתמכה בטענותינו". השניים מדגישים, כי לא היה הליך כדוגמת הנוכחי, במסגרתו התאגדו כל חברות הביטוח בישראל סביב הנושא, יחד עם איגוד חברות הביטוח והמפקח על הביטוח שהצטרף להליך. "פסק הדין מלמד על הקשיים הפרשניים שהעלה סעיף בודד בחוק חוזה הביטוח שנחקק לפני 40 שנה ועוד הדרך פתוחה לסוגיות רבות נוספות בהמשך", סיכמו.
המשנה לנשיאה (בדימוס) חנן מלצר סקר בדיון הנוסף את הסעיפים הרלוונטיים מחוק חוזה הביטוח, והגיע למסקנה כי מלשון סעיף 17(א) לחוק זה, עולה כי הסעיף נועד לחול לגבי שינויים חיצוניים בלתי צפויים, שחלו מבלי שהיו נתונים לשליטת הצדדים, ולא על שינויים פנימיים שהתרחשו בעקבות בחירה של המבוטח. לפיכך, נקבע כי ההלכה שנקבעה בדעת הרוב בפסק הדין בערעור איננה מתיישבת עם הוראות חוק חוזה הביטוח בדבר החמרת סיכון. לדבריו, חוזה הביטוח נכרת על בסיס הידע שהיה מצוי בידי הצדדים במועד כריתתו ולפיו הם בחרו להקצות את הסיכונים ביניהם.
לעומת זאת, סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח עוסק במצב שבו הקצאת הסיכונים שנעשתה בין הצדדים במועד כריתת החוזה השתבשה מהותית בשל אירוע חיצוני ובלתי צפוי, ולא במצב שבו המבוטח בעצמו בחר לשבש את הקצאת הסיכונים המוסכמת. בנוסף, הובע החשש כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין בערעור, תוביל להתייקרות פרמיות הביטוח ולצמצום המגמה החיובית של תמחור דיפרנציאלי, השלכות רוחב שציבור הצרכנים עלול להיפגע מהן.
עוד הדגיש מלצר, כי המבוטח הוא זה שבחר בפוליסה המוזלת בעלת מגבלת הגיל. לא מדובר בבחירה או בדרישה מצד המבטחת, אלא ביכולת המבוטח להתאים, במו ידיו, את הפוליסה לצרכיו האישיים ולהוזיל אותה. במקרה כגון זה, הענקת כיסוי ביטוחי במקום שבו הופרה מגבלת הגיל, מהווה הטלת אחריות על המבטחת, אשר יש בה משום התערבות בחוזה, שעלולה לסכל את רצון הצדדים.
השופט עמית הסכים עם מסקנתו של מלצר והדגיש, כי בעת רכישת פוליסת ביטוח רכב, המבוטח ניצב בפני מדף מוצרים המציג לראווה סוגי פוליסות שונות וביכולתו לבחור את המוצר ביטוחי התואם את צרכיו ולשלם בעבורו את הפרמיה המתאימה, ששיעורה נגזר מהסיכון הביטוחי המגולם בפוליסה. "מבוטח המושיט את ידו ובוחר בפוליסה מוזלת הכוללת מגבלת גיל, בוחר ביודעין להוציא מגדרי הכיסוי הביטוחי מצבים שבהם נהג צעיר ינהג ברכב, ובכך הוא מעצב את גבולות הסיכון המוסכם והכיסוי הביטוחי שממנו ייהנה".
השופט ניל הנדל הצטרף לתפיסה השוללת את הכיסוי הביטוחי והסביר, כי הוא מסתמך על לשון חוק חוזה הביטוח וכוונת המחוקק העולה ממנה, אשר איננה מתיישבת עם העמדה שרואה בחריגה ממגבלת הגיל משום "שינוי מהותי" ש"נודע למבוטח" כביכול על התרחשותו. בנוסף, לשיטתו, גם התוצאות של "החמרת הסיכון" אינן הולמות מצב שבו אדם רוצה לאפשר לנהגים צעירים יותר לנהוג ברכב. הנדל הבהיר, כי בנסיבות העניין, מדובר בהפרה של החוזה, ומבט על שינוי העדפותיו של המבוטח כ"שינוי נסיבות" או "טעות" אינו הולם גם את הפרשנות התכליתית של חוק חוזה הביטוח.
בדעת מיעוט נותרה בדעתה השופטת ברק-ארז כפי שהובעה בפסק דין נושא הדיון הנוסף. היא הסבירה, כי בחוק חוזה הביטוח בחר המחוקק במודל המכיר בכך שחריגה מתנאי הפוליסה שיש בה החמרת סיכון אינה מבטלת את הזכות לקבל דמי ביטוח, אלא מזכה בתשלום חלקי בהתאם ליחס בין מחיר פוליסה רגילה למחיר הפוליסה שכוללת מגבלה, וזאת מתוך עמדה פרו-צרכנית. לדעתה הצטרף השופט גרוסקופף והדגיש כי אם התרחש אירוע הביטוח כשהפוליסה עודה בתוקף והמבוטח לא הפר את חובותיו מתוך כוונת מרמה, אין הסעדים הקיימים בחוק פוטרים את חברות הביטוח להשתחרר כליל מחוזה הביטוח.