בית הדין הארצי לעבודה נדרש לאחרונה לדון בסעדים העומדים לזכות עובד ושאריו, במקרים בהם מעסיק לא הפריש עבור העובד כספים כדין לקרן פנסיה.
התביעה הוגשה מטעם עיזבונו של המנוח אלכסנדר זובטוב, שעבד החל מדצמבר 1990 ועד לפטירתו ביולי 2002 בעסק של עבודות אינסטלציה, שחלקן קשור לענף הבניה. זאת, בעוד רק מ-1996 החל העסק לבטחו, בתחילה בקרן מנוף והחל מ-1997 בקרן מקפת החדשה.
שאירי העובד הגישו תביעה כנגד שלושת השותפים בעסק והקרנות בהם בוטח העובד, בטענה שלוּ היה העסק מפריש למנוח את כספי הפנסיה כדין, הם היו זכאים לפנסיית שאירים חודשית בסך של 2,400 שקלים, בעוד שכיום הם מקבלים 800 שקלים בלבד.
בית הדין הארצי לעבודה פסק, כי "החובה להפריש על פי צו ההרחבה הינה מוחלטת ואינה מותנית בהסכמתו או בהעדפותיו של העובד. מדובר בהוראה קוגנטית ואין תוקף להסכמה של עובד לוותר על זכותו מכוח צו ההרחבה. כשם שהמעביד אינו מבקש את הסכמתו של העובד לנכות משכרו מס הכנסה או דמי ביטוח לאומי, כך אין רלוונטיות להסכמתו של העובד להעביר ניכויים לקרן הפנסיה על פי הוראות צו ההרחבה, ועל המעביד להעביר לקרן הפנסיה הן את חלקו והן את חלק העובד".
בית הדין הארצי לעבודה הבהיר, כי עובד שמעבידו הפר את החובה להפריש עבורו כספים לקרן פנסיה, קמה לו עילת תביעה לביצוע בעין על ידי העברת התשלומים לקרן הפנסיה, בכפוף לבדיקת המעביד שאכן ניתן לבצע זאת. במידה שלא ניתן, העובד יכול לפעול באחת משתי הדרכים הבאות:
• תביעת הסכומים שהיה על המעביד להפריש בעד חלקו לקרן הפנסיה, בהתייחס לכל חודש וחודש ובכפוף לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.
• תביעת פיצוי בדרך של תשלום חודשי או תשלום מהוון של הגמלאות שהעובד היה יכול לקבל.
בית הדין הארצי ציין, כי מוצדק לקבוע סכום מהוון של הגמלאות ולא תשלום חודשי (תשלום עיתי) כאשר המעסיק לא הוכיח כי הוא בעל איתנות כלכלית שיכולה להבטיח את ביצוע התשלומים החודשיים.
הכותב הינו ממשרד לפידור ושות' עורכי דין ונוטריון, המתמחה בתחום דיני העבודה.
* אין באמור בכתבה כדי להוות ייעוץ משפטי.
0