הסכם פשרה הושג בתובענות ייצוגיות שהוגשו בבית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד עשר חברות ביטוח. בתובענות נטען כי על חברות הביטוח לשלם למבוטחיהן, במקרה של "אובדן גמור" לרכב (total lost), את שוויו של אמצעי המיגון אשר הותקן ברכב. זאת, נוסף לתגמולי הביטוח, אשר משתלמים בהתאם לשווי הרכב.
בין הצדדים לתובענות הייצוגיות נחתם הסדר פשרה, שבמסגרתו מוצע פיצוי למבוטחי החברות, כאשר התקופה הרלבנטית, על פי ההסדר המוצע היא בת שלוש שנים. ההסדר המוצע יחול על מבוטחים אשר התקינו או שנמצא ברכבם אמצעי מיגון לפי דרישת החברה המבטחת ולא קיבלו שיפוי בגין אובדן אמצעי המיגון בנפרד מהרכב.
הפיצוי המוצע עליו הוסכם הינו סך השווה ל-50% משוויו המופחת של אמצעי המיגון במועד התשלום, אשר יחושב לפי פחת בשיעור שנתי של 33%. חברות הביטוח התחייבו, כי מעתה ואילך ישפו מבוטחים בגין שווי אמצעי המיגון בהתאם לעקרונות שנקבעו במסגרת ההסדר. הסדר הפשרה המוצע מעגן התחייבות מצד כל אחת מחברות הביטוח לתשלום "רף מינימאלי", שנקבע בהתחשב בנתחי השוק של כל אחת מהחברות בשוק ביטוח רכב רכוש בשנת 2009, כפי שפורסם על ידי הממונה על שוק ההון.
קולה של הקבוצה המיוצגת לא נשמע
היועץ המשפטי לממשלה התייצב להליך ותמך בטענת התובעים. מאחר שבמסגרת ההסדר נקבע פיצוי חלקי בלבד בגין אובדן אמצעי המיגון וכן נקבע שיעור פחת גבוה יחסית, הורה בית המשפט על מינוי בודק, שיסייע לבית המשפט לבחון האם ההסדר הוגן, סביר וראוי. לאחר הגשת חוות דעתו, הגיש היועמ"ש הסתייגויות להסדר ולחוות הדעת.
השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן הדגישה כי בשלב בו מוצעת פשרה לבית המשפט, יש זהות אינטרסים בין התובעים, המעוניינים לקבל שכר טרחה וגמול ולסיים את ההליך, לבין הנתבעים, המעוניינים לסלק את התביעה בסכום נמוך ככל האפשר. קולה של הקבוצה המיוצגת לא נשמע, אלא באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, והיא ציינה כי על בית המשפט לבחון האם ההסדר סביר וראוי בשים לב למה שהיה נפסק לו התביעה הייתה מתקבלת, ובשים לב לסיכויי התובענה.
השופטת עמדה על כך כי לו התביעה הייתה מתקבלת, הפיצוי היה נפסק בגין תקופה בת שבע שנים קודם להגשת התובענה (תקופת ההתיישנות), בעוד שעל פי ההסכם המוצע יפוצו חברי הקבוצה רק בגין תקופה בת שלוש שנים; לו התביעה הייתה מתקבלת, היו חברי הקבוצה מפוצים בגין מלוא שוויו של אמצעי המיגון, בעוד שעל פי ההסכם המוצע יפוצו חברי הקבוצה רק בגין 50% משוויו. עם זאת, במצב דברים זה, היה על התובעים להוכיח את שווי אמצעי המיגון, לרבות בנוגע לשאלת הפחת; לו התביעה הייתה מתקבלת, היו מתווספים לסכום הפיצוי ריבית והפרשי הצמדה בעוד שעל פי ההסדר המוצע יתווספו רק הפרשי הצמדה, ועוד הפחתות לטובת חברות הביטוח.
הפיצוי שהוצע נמוך מדי
נקבע כי הפיצוי שהוצע לחברי הקבוצה במסגרת ההסדר הוא נמוך מידי לאור סיכוייה הטובים של התובענה. השופטת אמנם קיבלה את ההסדר העקרוני, בציינה כי גם היועמ"ש תמך בכך, אך קבעה כי ההסכם יאושר רק אם יוכנסו בו שינויים מהותיים שיגדילו את הפיצוי. כך למשל נקבע כי המחיר ממנו ייגזר הפיצוי הוא מחיר המחירון של יבואניות הרכב, ולא מחירוני חברות הביטוח הנמוכים יותר; שיעור הפחת יעמוד על 14% לשנה (במקום 33% לשנה); לסכומי הפיצוי תתווסף ריבית, כאמור בחוות דעת הבודק. עוד נקבע כי כל אחת מחברות הביטוח תשלם 90% מסכום התשלום התיאורטי שלה, גם אם לא תהיינה פניות של מבוטחים שנפגעו.
השופטת קבעה כי הסכם הפשרה יאושר רק לגבי אותן חברות ביטוח שיסכימו לכל התיקונים. על חברות הביטוח להודיע על עמדתן לבית המשפט בתוך חודש.