בית הדין הארצי לעבודה הורה לאוניברסיטת בר אילן לפצות עובדת שאולצה לפרוש לגמלאות בגיל 67 ב-50 אלף שקלים.
זאת, מאחר שהיתה מוטלת על האוניברסיטה החובה לברר באופן פרטני את בקשתה של העובדת להמשיך לעבוד לאחר גיל פרישה.
בקשתה זו של העובדת נדחתה על ידי האוניברסיטה בטענה כי "לא ניתן להיענות לדחיית פרישה בתקופה זו של מצוקה כספית באוניברסיטה". העובדת, נוסף על 3 עמותות הפועלות לקידום זכויות הזקנים בישראל, עתרה לבית הדין בטענה לאפליה אסורה מחמת גיל ולפגיעה בחופש העיסוק.
בית הדין האזורי דחה את תביעתה וקבע כי החוק מקנה למעסיק את האפשרות לדרוש מעובד לפרוש בהגיעו לגיל פרישה. במסגרת ערעור על החלטתו זו, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי מוטלת החובה על האוניברסיטה לשקול את בקשתה של העובדת לגופו של עניין ובכובד ראש, ולהביא בחשבון שיקולים אישיים כדוגמת מספר שנות עבודתה, היקף זכאותה לגמלה ומצבה הכלכלי והמשפחתי. במקרה זה צברה העובדת פנסיה זעומה.
באוניברסיטה קיים נוהל מסודר המתיר המשך העסקה גם לאחר גיל 67, ובית הדין קבע כי היה ראוי לשקול גם אפשרות להעסקתה של העובדת באופן חלקי, או לקבלת שירות ממנה באופן חיצוני.
ע"ע 209/10 ליבי וינברגר ואח' נ' אוניברסיטת בר אילן.
0